(זמן קריאה: 170 שניות)

 

חשבתי שקפסולות הן קבוצות של אנשים שאני יכול להרגיש איתם בטוח בענייני קורונה. השבוע הבנתי שלא. ואז עלתה בי השאלה: אם הסיכוי להידבק בקורונה הוא זהה, איך זה שיש קפסולות שאני מוכן לקחת את הסיכון הבריאותי מולן ולהוריד את המסיכות ויש קפסולות שלא? ואיך זה קשור לנאמנות לקוחות?

 

דיסקליימר חובה כבר כאן. אני מפחד מקורונה וקורא לכולנו לשמור על בריאותינו מכל משמר ואף להתחסן. אבל גם בעמי אני חי ורואה את הנעשה סביבי ומטרת המאמר הזה היא לשתף מחשבות על המציאות כפי שאני רואה אותה בהתהוותה.

והערה נוספת – להוריד את המסיכה אין הכוונה רק פשוטו כמשמעו אלא ככל מצב שבו השמירה על ההנחיות (מרחק, מסיכה, היגיינה) מתרופפת.

 

כאשר אני עם המשפחה הגרעינית שלי, אנחנו מסתובבים בלי מסיכות. כאשר נפגשנו חברים באוויר הפתוח בפארק, הינו בלי מסיכה. שמרנו קצת מרחק (אבל היו גליצ'ים), היה חשש באוויר, אבל המסיכות ירדו. כאשר אני הולך לסופרמרקט ומוקף באנשים זרים לי, אני מקפיד מאוד. על כל הכללים. המסיכה על הפנים ועל האף. כל הזמן.

אבל אם הסיכוי להידבק הוא זהה בכל אחד מהמצבים הללו (כי בכל המקרים אין לי ודאות של 100% שאף אחד מהסובבים אינו נושא את הנגיף), אז מדוע ההבדל? למה עם קפסולה אחת כן ועם אחרת, לא?

איך זה שאנשים מוכנים להצטופף יחדיו ולסכן את עצמם ואת בריאותם בהפגנה או בהלוויה המונית? מה הם לא מבינים שזה מסוכן? אני חושב שאנחנו מבינים טוב מאוד, אבל יש משהו חזק מזה. חזק יותר מהצורך שלנו לשמור על בריאותינו.

הצורך שלנו בחיבור.

קפסולות לא נותנות לנו באמת בטחון בריאותי קיומי, כי הן לא הרמטיות. אבל הן נותנות לנו בטחון אנושי קיומי. הצורך שלנו בחיבור עם אנשים הוא כל כך חזק שהוא חייב לקבל ביטוי ומענה. הצורך בחיבור כל כך חזק שאנחנו מוכנים לסכן את החיים שלנו כדי להרגיש אותו.

וכמו בשיקולים של סדרי עדיפויות, אנחנו מסתכנים עם האנשים שיש לנו חיבור חזק איתם וככל שיש לנו פחות חיבור אנושי עם חברי הקפסולה, כך אנחנו נשמור יותר על המסיכה והכללים. עם משפחה המסיכות יורדות. עם זרים בסופר המסיכות נשארות.

אבל איך זה יתכן שאנשים מסכנים את עצמם ואת כולנו כאשר הם הולכים עם אנשים זרים ומצטופפים איתם בהפגנה או הלוויה? מה מחבר אותם במצבים האלה? להבנתי מה שמחבר ביניהם הוא רעיון שכולם מאמינים בו. אמונה או רעיון שמחבר בין חברי הקפסולה. הם אמנם זרים אחד לשני כאנשים אבל מחוברים אחד לשני ברעיון משותף. רעיון כל כך משמעותי שגורם לאנשים להתנהג בצורה לא רציונלית ולהעמיד את חייהם בסיכון אל מול הצורך שלהם בחיבור סביב הרעיון.

אני לא חושב שכדאי לנו לכעוס על אנשים שלא שומרים ב-100% בכל מצב ובכל זמן על כל ההנחיות, כי אני לא חושב שזה אפשרי. וממה שאני רואה, כולנו "חוטאים" בזה ברזולוציה כזו או אחרת. אין לנו סיבה לכעוס כי כנראה משהו במנגנוני ההפעלה האנושיים "חושב" שחיבור לבני אדם, ברמה הפיזית וברמה הרעיונית, חשוב יותר מהחיים עצמם.

תראו כמה חזק הצורך בחיבור עבורנו ותחשבו על הדבר הבא – אם תצליחו לגרום ללקוחות שלכם להרגיש חיבור לחברה/מותג שלכם או לנציגים שלכם, חיבור אנושי או חיבור רעיוני, כמה ואיך זה יכול להשפיע על התוצאות שלכם?

יש לכם רעיונות?

דיסקליימר אחרון:

הכותב אינו פסיכולוג מוסמך לנתח התנהגויות של בני אדם, אבל הוא חנון של הנושא ויש לו זוג עיניים וקומון סנס והם הבסיס לכתיבת המאמר. ושוב, אנא – שמרו על בריאותכם!